מראווי, בשורה לענף היין?
איתי גלייטמן
מראווי 2014, יין לבן חדש של יקב רקנאטי, עשוי מזן מקומי אותנטי וייחודי לאזור.
גם תהליך לידתו ייחודי: הוא נוצר בעקבות מחקר באוניברסיטת אריאל ובשיתוף פעולה של כורם פלסטיני
כל מי שעקב בילדותו אחר מצעדי הפזמונים של תחנות הרדיו, לא יכול היה שלא לזהות דפוס שביסס את מעמדו בחלוף השנים כאקסיומה מוזיקלית לכל דבר ועניין: שיר – יהיה זה הלהיט הגדול ביותר – שצועד במצעד השבועי בחודש הראשון של השנה לעולם לא יזכה בתואר "שיר השנה" בחלוף 12 חודשים. איכשהו, תמיד יתגנב לו ברבעון האחרון סוס שחור עדכני יותר ומתוזמן היטב שיקטוף את התואר הנכסף. רחוק מהאוזן, רחוק מהלב.
אם הנחה זו תקפה גם לענייני יין, ייתכן שיהיה זה נמהר מצדי להעניק כבר בשלב הזה, עוד בטרם השלימה השנה החדשה אפילו ירח אחד, את תואר היין החשוב של תשע"ו למראווי 2014, יין לבן חדש של יקב רקנאטי. ובכל זאת, אף על פי שאני משוכנע כי לא מדובר ביין הטעים, המורכב והסוחף ביותר מבין אלו שייצאו השנה לשוק, ואף שממתינים לי עוד כמה מאות בקבוקים לטעימה במשך השנה, אני בוחר לעשות את ההימור הזה.
הסיבה לכך היא שמראווי 2014 הוא יין ישראלי מסחרי ראשון שמופק מזן מקומי אנדמי בעל שורשים עתיקי יומין. ככזה הוא עשוי להירשם בבוא הזמן בספרי ההיסטוריה של היין הישראלי. ועוד לפני כן, ייתכן שבמשקה מהסוג הזה, הייחודי למקום, טמון סיכוי ליציאה מהמבוי הסתום שענף היין כאן שרוי בו בשנים האחרונות.
לאחר שלושה עשורים של חבלי לידה, מחפשים עתה ביקבים המקומיים את הצעד שייקח את תעשיית היין לשלב הבא. מחד גיסא, איכות המוצר הולכת ומשתפרת משנה לשנה. מאידך גיסא, השוק המקומי לא מתפתח ביחס ישר לאותה קפיצה איכותית שביצעה התעשייה. משום כך נהפך יצוא היין המקומי ליעד מושך שהתעשייה עורגת אליו (לטעמי, בהגזמה שבאה לעתים על חשבון ההשקעה בניסיון לקרב את הישראלים ליין).
ואולם, אף שלאחרונה מושקעים מאמצים רבים לשווק יין ישראלי למדינות אסיאתיות כמו יפן וסין, מרבית הסחורה עדיין מיוצאת לקהילות בצפון אמריקה שחפצות ביין כשר. מעבר לסוגה זאת קשה מאוד לשווקו בחו"ל כיין איכות לכל דבר ומדובר בכמויות מזעריות בלבד.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שיין ישראלי, וזה מסר שנשמע מכל אישיות מעולם היין שמבקרת כאן, מתומחר יקר מדי ביחס לתדמיתו ולמקביליו בעולם. אך משמעותי לא פחות הוא, שגם כאשר יין ישראלי עשוי היטב, מתומחר בסבירות וזוכה לשבחים מצד טועמים שאינם מקומיים — הוא פשוט לא מעניין וייחודי דיו לצוד את עיניהם של קניינים מעבר לים.
הלוא קברנה סוביניון ומרלו ראויים אפשר למצוא היום בשפע כמעט בכל מקום שמייצרים יין. שרדונה? כמו מים. את השיראז מיתגו באגרסיביות האוסטרלים, את הסוביניון בלאן הניו־זילנדים, בארגנטינה איזרחו בהצלחה את המלבק הצרפתי וכן הלאה.
ומה נשאר למי שהגיע מאוחר? לא הרבה, חוץ מלנסות להבליט זנים מקומיים, אם הם קיימים. זה מה שקורה ביוון, בטורקיה, בהונגריה ובגיאורגיה, וזה גם כנראה הסיכוי היחיד הנראה לעין של ישראל לדגדג את בלוטות הטעם של חובבי יין מסביב לעולם. במקום עוד יין שמיוצר בישראל — יין ישראלי אסלי.
על רקע מציאות זו מתקיים זה כבר מחקר מרתק באוניברסיטת אריאל, בהשתתפות חוקרים מתחומים שונים, במטרה להתחקות אחר זני ענבים שהיו שכיחים באזורנו לפני העת החדשה ולתעדם. אחד החוקרים הללו, ד"ר שיבי דרורי, יינן ובעלים של יקב גבעות שבשומרון, מספר שעד עתה נמצאו קרוב ל-120 זנים אותנטיים לחלוטין, שמתוכם מסתמנים כ-20 העשויים להתאים ליצירת יין. שניים מאותם זנים, שבבדיקת דנ"א לא נמצא קשר בינם לבין זנים אחרים שקיימים בעולם — חמדאני וג'נדלי — כבר מוכרים לנו מהיין שהוציא בשנה שעברה היקב של מנזר כרמיזן הסלזיאני, שזכה לשבחים ממבקרת היין הבריטית ג'נסיס רובינסון וגםבמדור זה.
זן הענבים מראווי, שבו עשו שימוש ברקנאטי, זהה במאפייניו לחמדאני — כך על פי מאמר שפירסמו ד"ר דרורי, פרופ' זהר עמר ועמיתיהם. ההשערה היא שמדובר באותו זן בדיוק, שכונה בשני שמות שונים ושרד עד לימינו כנראה גם בזכות היותו ענב טעים למאכל. מדוע בחרו ברקנאטי לדבוק דווקא בשם מראווי ולא חמדאני? לדברי נועם יעקבי, מנכ"ל רקנאטי, עם השיקולים נמנה רצון לבדל את היין מזה של כרמיזן ולשוות לו חדשנות, אך יותר מכך, הם הרגישו שמבחינה פונטית מראווי מתאים יותר. בכל אופן, על התווית מופיע השם בערבית לצד הכיתוב בעברית. זה גם המקום להניח שבאזור כשלנו, קל וחומר לנוכח המצב הנפיץ, יהיו שינסו לשוות גוון של מחלוקת פוליטית לענבים ששייכים אך ורק לצמחייה האזורית ולא לאף אחד אחר. כך או כך, המאמר של החוקרים, שהתפרסם בספר "מחקרי יהודה ושומרון" של אוניברסיטת אריאל, מציג עדויות משוערות בלבד להתייחסות לזנים חמדאני וג'נדלי עוד בתלמוד. ואילו אזכורם הראשון בשמותיהם מצוטט בדבריו של ר' מנחם די לונזאנו שישב בירושלים במאה ה-16: "ועד היום יש בירושלים שני מיני יין: יין גינדלי וחמדני".
מראווי 2014 של רקנאטי הוא תוצר של שידוך שיצר שיבי דרורי בין אנשי היקב לבין כורם פלסטיני שכרמיו סמוכים לבית לחם וזהותו נותרה חסויה לנוכח שיתוף הפעולה הטעון. "פתאום קיבלנו זן שאנחנו לא מכירים ולא בהכרח יודעים איך לעבוד איתו", מספר היינן גיל שצברג על התהליך המקצועי המעניין שהוביל ליצירת היין. "ובכל זאת", מוסיף חברו לצוות הייננים של רקנאטי, עידו לוינסון, "אנחנו חושבים שיצאה לנו תוצאה מצוינת. אך מעבר לאותו שיח של טעים או לא טעים, אני מאמין שמדובר בהיסטוריה, לא פחות".
בשלב הזה מדובר על ניסיון ראשון שהניב כמות זניחה של 2,480 בקבוקים, ומוקדם להסיק מסקנות בנוגע לעתיד. בהתחשב בכך שהענבים הגיעו ליקב כמוצר מוגמר, מכרם שמגודל בשיטת הדלייה של סוכה חברונית ומיועד במקור לגידול ענבי מאכל, מדובר בתוצאה ראויה ומעניינת; היא מציתה את הרצון לגלות את הפוטנציאל הטמון בזן כאשר יגודל בידי אנשי מקצוע שייעדו אותו עוד בכרם למטרת עשיית יין.
האם זוהי סנונית ראשונה בדרך לעידן חדש ליין ישראלי, או שמא נדבר על היין הזה בעוד עשור או שניים בנשימה אחת עם הארגמן, אותו ניסיון שיווקי כושל לייצר זן מקומי? קשה לחזות. אבל גם אם לא נכבוש את העולם, אולי נרוויח יין ישראלי מזן שלא קיים בשום מקום אחר בעולם. ואם הוא גם יהיה טעים, הללויה.
רקנאטי, מראווי 2014
נפתח לאט בכוס עם ניחוחות עדינים מאוד של תפוח ואפרסק. בפה מתקבל יין רזה במרקם דליל, שמציג חמיצות טובה ומרעננת ורמזים ברורים למינרליות ומליחות שמופיעים על החך. אמנם חסר כאן ריכוז טעמים שביכולתו לכבוש את החך, מה גם שאין מקור אחר להשוואה, אבל מדובר אחרי הכל ביין טעים ונעים לשתייה. ניסיון מוצלח, שמספק זריקת אופטימיות בנוגע ליכולת להפיק מהזן תוצר איכותי בעתיד. ציון: 86) 120 שקל)
